פסק-דין בתיק ע"א 603-10-12

תמצית הסכסוך

1.         שיקים שנתנה המשיבה 1 (להלן - החברה) למערער בשנת 2002 חוללו באי-פרעון. בשנת 2009 הגיש נגדה המערער בקשה לביצוע השיקים. לאחר שנקט בהליכי גבייה נסתבר לו, כי לא יוכל להיפרע ממנה. על כן הגיש, בשנת 2012, תביעה נגד המשיבים 2-3 (להלן - המשיבים), מנהליה ובעליה של החברה, ובה עתר לחייבם באורח אישי בחובה של החברה כלפיו. תביעתו סולקה על הסף, מחמת התיישנותה. מכאן הערעור.

התביעה

2.         בתביעתו טען המערער, כי רכש מאת החברה נגררים תמורת 104,500 ש"ח, ושילם לה באמצעות שיקים. הנגררים לא סופקו. הוא ביקש לבטל את השיקים, אלא שאלה סוחרו בינתיים לבנק (עמו עבדו המשיבים), וזה פתח (בשנת 2006) בהליכי הוצאה לפועל לגביית השיקים. בשנת 2008 נסגר תיק ההוצל"פ, לאחר ששולם החוב בידי המערער לבנק.

3.         ועוד טוען המערער בתביעתו, כי לאחר דין ודברים הבטיחו לו המשיבים להסדיר את חובם כלפיו באופן אישי. הם נתנו בידו שני שיקים, מועד פרעונם 2007, וסכומם הכולל 104,500 ש"ח. אלא שהשיקים חוללו באי-פרעון. כיוון שכך פתח המערער, בשנת 2009, בהליכי הוצאה לפועל נגד החברה, הליכים שלא הולידו דבר. על כן הגיש המערער תביעה לבית משפט השלום נגד המשיבים, ובה הוא עתר להרמת מסך ההתאגדות, על מנת לחייבם בחובה של החברה. הוא טען כלפיהם, כי ידעו על מצבה הקשה של החברה והסתתרו מאחורי פרגוד ההתאגדות. הוא טען עוד, כי חרף ידיעתם הם הוציאו ממנו כספים, על מנת להוציא את החברה ממצבה הכלכלי הקשה, תוך שהם מציגים בפניו מצג, לפיו מצבה של החברה שפיר. בכך הם פעלו שלא בתום לב ובדרך מקובלת, ולכן יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייבם באורח אישי. הוא מוסיף על כך, כי החברה היא כל הונם של המשיבים, היא מומנה במימון דק, הם הרוח החיה מאחוריה, וכל פעולותיה נעשו על ידם. נוסף להרמת מסך ביקש המערער להיתמך בסעיף 54 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, ולחייב את המשיבים, כאורגנים של החברה, במלוא חובה. הוא טען כלפיהם, הם התרשלו כלפיו בכך ש"פיזרו" שיקים של החברה, אף שידעו כי אין בכוחה לפורעם. התנהגות שכזו אינה תמת לב, והיא נגועה בתרמית, כך המערער. על כל אלה הוא מוסיף, כי המשיבים התעשרו על חשבונו ולא במשפט.

4.         המשיבים התגוננו מפני התביעה לגופה, והוסיפו על טענותיהם טענה להתיישנותה של התביעה. המערער לא נתן כתב תשובה לכתב ההגנה.

פסק הדין בבית משפט השלום

5.         בית משפט השלום קיבל את טענת ההתיישנות, וסילק את התביעה על הסף. בטרם אפרוש את טעמיו אומר, כי חרף האמור בכתב התביעה, עיון בשיקים שצורפו לכתב התביעה מלמד, כי מועד פרעונם הוא בשנת 2002 ולא 2007. פועל יוצא מכך, הם לא ניתנו למערער לאחר שהבנק פעל נגדו בהליכי הוצאה לפועל (בשנים 2006-2008), כי אם בסמוך לעסקת רכישת הנגררים, משמע בשנת 2002. דברים אלה אינם עוד במחלוקת, כפי שעולה מעיון בהודעת הערעור.

6.         בטיעוניו בפני בית משפט השלום, ובניסיון להתמודד עם טענת ההתיישנות, טען המערער (אך לא בכתב תשובה), כי מירוץ ההתיישנות פסק, כיוון שהחברה לא התנגדה לביצוע השיקים בהוצאה לפועל. בכך הוא ראה משום הודאה בחוב, המפסיקה את המירוץ. הוא טען עוד, כי ממניין שנות ההתיישנות יש לנכות את התקופה בה היה תלוי ועומד הליך בבית משפט, ודבריו כוונו לתיק ההוצאה לפועל שנפתח נגד החברה.

7.         השופט קמא קיבל, כאמור, את טענת ההתיישנות. בראשית הוא נסמך על כך, שהמערער לא נתן כתב תשובה, וממילא לא התמודד עם הטענות, כפי שצריך היה לעשות.

8.         השופט הנכבד קמא לא הסתפק במכשול דיוני זה, וטרח ונדרש לטענות כנגד ההתיישנות לגופן. הוא פסק, כי בהעדרה של התנגדות מצד החברה לביצועם של השיקים אין משום הודאה בזכות, ומכל מקום - אפילו ניתן היה לראות בכך הודאה, לא היתה זו כי אם, לכל היותר, הודאה של החברה, אך לא של המשיבים.

9.         גם את הטענה, לפיה יש לנכות ממניין הימים את התקופה בה נתקיימו הליכים משפטיים, דחה השופט קמא, הן משום שלכל היותר ניתן היה לנכות את 21 הימים הניתנים לחברה להגיש התנגדות (שאז יש לראות כאילו ניתן פסק דין נגדה), והן מכיוון שהבקשה לביצוע שטרות כוונה כנגד החברה בלבד.

הערעור

10.        התביעה סולקה, אפוא על הסף, ועל פסק דין זה מלין המערער, בערעור שהניח לפניי, ועתה הוא מבקש לטעון, כי מירוץ ההתיישנות לא החל כי אם מעת שהתברר לו דבר התרמית מצד המשיבים (המבססת לטענתו את עילת הרמת המסך), ומועד זה הינו המועד בו התברר לו, כי החברה לא תוכל לפרוע את חובה, משמע לאחר שהגיש את השיקים לביצוע נגד החברה.

דיון

11.        עיון בפרוטוקול הדיון מעלה, כי הטענה בדבר תחילת המירוץ ממועד הידיעה על התרמית לא נטענה בפני שופט השלום. המערער טוען, כי העלה את הטענה במהלך הדיון, אך דבריו לא נרשמו הפרוטוקולת. הוא הגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול, אך זו לא נתקבלה. המערער מבקש, על כן, להישמע בטענה זו בפני ערכאת הערעור.

12.        את עמדתו זו של המערער אין בידי לקבל. בהחלטה מפורטת מיום 11.9.2012 ( יום אחד בלבד לאחר שנתקיים הדיון בו ניתן פסק הדין) ציין השופט קמא, כי הטענה הנ"ל לא נטענה במהלך הדיון. הוא הוסיף וקבע, כי לפני שסיים את הכתבת פסק הדין (פסק הדין הוכתב בסופו של דיון באולם המשפטים) הוא שאל את ב"כ המערער אם בפיו טענות נוספות, ונענה בשלילה. בכך נסתם הגולל על טענותיו של המערער, ככל הנוגע לפרוטוקול הדיון. כיוון שכך, אין בכוחו להעלות את הטענה החדשה בפני ערכאת הערעור. על כך אוסיף, כי טענה שכזו, המבקשת למנות את שנות ההתיישנות מן המועד בו נודעה התרמית הנטענת, על המערער היה לטעון בכתב תשובה, ובו ליתן פירוט מפורש מתי נודעה לו התרמית. אלא שכתב תשובה לא הוגש, וממילא לא נטענה הטענה. על כן אין לו, למערער, כי אם להלין על עצמו.

13.        בערעורו לא חוזר עוד המערער על הטענות בדבר הפסקת מירוץ ההתיישנות בשל הודאה בזכות או בשל קיומו של הליך בבית משפט, וטוב שכך, כיוון שבקביעותיו של השופט קמא בשתי סוגיות אלה אין כל שגגה. אנו נותרים, על כן, עם הטענה, לפיה העילה נגד המשיבים (הרמת מסך) נולדה בעת שנודע למערער, כי לא יוכל להיפרע מן החברה, משמע בשנת 2009, כאשר החל בפעולות גביה נגד החברה. טענה זו, שכאמור לא נטענה בבית משפט השלום, וטעם זה לבדו די בו כדי לדחותה, אינה עשויה לסייע אף אם נניח למכשול הדיוני. המערער מבקש לשכנע, כי העילה הנוגעת להרמת מסך נולדה בשנת 2009 לכל המוקדם, אלא שהזמן הקובע בעילה שכזו הוא המועד בו נמשכו השיקים, משמע 2002, ולא האירועים שהתרחשו אחר כך. ממועד זה יש למנות את מניין ימי ההתיישנות, ומכאן שהתביעה התיישנה.

14.        ועוד ראינו בכתב התביעה את טענת המערער, לפיה לאחר שנפתח תיק ההוצאה לפועל על ידי הבנק נגדו (בשנת 2006), התחייבו בפניו המשיבים לפרוע את החוב, משמע אישית, ונתנו בידו את שני השיקים המדוברים, משמע בשנת 2007. אלא שעתה אנו יודעים, ועל כך אין חולק עוד, כי השיקים ניתנו לו בשנת 2002, משמע אם היתה התחייבות אישית של המשיבים לפרוע את חובה של החברה, היה זה עוד בשנת 2002, ולא בשנת 2007. מכל מקום, גם טענה זו לא נטענה בבית משפט השלום, שלא לומר בכתב התשובה שמעולם לא הוגש, וגם מטעם זה אין להידרש לה.